בשנת 2000 קיבלנו, אלדד סידור ואני, הזמנה לפגישה במערכת העיתון "מעריב". סידור היה אסיסטנט שלי והפך לשותפי בסטודיו שוקר-סידור. ב"מעריב" סיפרו לנו כי החליטו להוציא לאור מדריך בילויים שבועי לעיר תל אביב והם מחפשים קונספט חדש לשעריו. באותה תקופה נהוג היה להציג בעמוד השער דימוי של סלבריטי לצד טקסטים המפנים לכתבות המגזין. אלדד ואני הצענו רעיון חריג: להפיק מדי שבוע תצלום מבוים, שייראה במבט ראשון כ'סנאפ שוט', ויתייחס לחיים בעיר, ברוח הזמן מנקודת מבטנו האישית.
לא רק ההצעה האמנותית הייתה חריגה, אלא גם התנאים שהצבנו בפני העורכים:
- היוצרים יקבלו חופש אמנותי מוחלט.
- חיתוך הצילומים (קרופ) יבוצע על פי החלטתנו, בעצה אחת עם המעצב הגרפי.
- הדימוי יודפס ללא כל טקסט עליו.
בתום המפגש סוכם כי מוגדרת תקופת ניסיון של תשעה גיליונות. לאחר פרסום תשעת השערים, ולמרות התגובות הטובות שהתקבלו במערכת, החליט המגזין לצלם לשעריו ידוענים שיכוסו בטקסטים המפנים לכתבות. אלדד ואני החלטנו לפרוש.
לאחר כמה חודשים, בעקבות הפרסום ב"מעריב", קיבלנו פנייה מהמגזין "סטטוס - הירחון לחשיבה ניהולית", שעורכו הראשי היה ירון לונדון. יחד עם העורך בפועל, רן זיו, פיתחנו קונספט למדור חדש במגזין, "חיים אחרי העבודה" - דיאלוג בין שיר בעריכת רוני סומק ובין תצלום שלנו. מעיין אתנחתא אמנותית בין דפי המגזין המקצועי.
באותם ימים הגיתי רעיון לכנס שיעסוק בקשר בין אמנות, לעסקים, ומה בינם לבין סוגיית האחריות החברתית. הכנס הופק על ידי מגזין סטטוס ועלמ"א (עסקים למען אמנות) ובמרכזו עמד לדיון הנושא: "הפירמה העסקית ותמיכתה באמנות - השקעה או פילנתרופיה? עמדת הממסד ומדיניות המיסוי", בהנחייתו של לונדון. אלדד ואני הצגנו את העבודות, שצילמנו עבור שני המגזינים, בתערוכת תצלומים גדולי ממדים לצד הכנס. לימים הוצגו חלק מהעבודות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו״ל.