חודשים מעטים לאחר שהצגתי את עבודותיי בתערוכת הבוגרים של "בצלאל" קיבלתי טלפון מהאוצרת תמי כץ-פרימן. היא סיפרה על התערוכה שהיא אוצרת ומובן שהתלהבתי עד מאוד מההצעה להשתתף בה. זו הייתה, כמדומני, התערוכה המוזיאלית הראשונה שכץ-פרימן אצרה, והיא הביאה עמה תפיסה חדשה של התייחסות לאמנות. רוח רעננה.
בקטלוג התערוכה הצמידה כץ-פרימן לעבודותיי טקסט של אורלי קסטל-בלום מספרה "דולי סיטי". זו הייתה בחירה מפתיעה ומדויקת, שהצביעה מבחינתי על חיבור עמוק בין האוצרת לעבודות. כץ-פרימן אף הציעה לי, בכובעי כצלם סטודיו, לצלם את הכריכה של הקטלוג.
העבודות שבחרתי להציג התבססו על תערוכת הבוגרים, אולם ערכתי בהן כמה שינויים וגם ההצבה השתנתה. הן הודפסו בטכניקה של קלוטייפ מהמאה ה-19, בה התמחיתי.
את המסגרות להדפסות יצרתי מעץ גושני, וחתמתי אותן מאחור בסגירה של הדפסה של אחד הדימויים ממבחן רורשאך. אמנם לא ניתן היה לראות את ההדפסה, שהייתה צמודה לקיר, אולם עבורי היא הייתה חשובה. התגובות לעבודות, שנעו לרוב בדרך כלל על הסקאלה בין ״מגעיל״ ל״חושני/יצרי״ היו מעין מבחן פנימי של כתמי הדיו של רורשאך. היה זה שטח הפנים הפרטי שלי, בו התקיימו בו זמנית הרגשות הסותרים לכאורה.
