בשנת 1997 צדה את עיני מודעה שהתפרסמה במגזין האמנות ״סטודיו״. חברת O.R.S הציעה שירותי כוח אדם זמניים לקוראי המגזין. לכאורה לא היה למודעה כל קשר לקוראיו הפוטנציאלים של המגזין ומשום כך היא עוררה את סקרנותי. הסקרנות הובילה אותי לעשור של מחקר, שהתחקה אחר הסוציולוגיה של עולם האמנות הישראלי. העבודה הראשונה שיצרתי הייתה מודעה חלופית שהצעתי לאספן האמנות דורון סבג, הבעלים של חברת O.R.S. המודעה הייתה בפועל עבודת אמנות שתפקדה כמסר לעולם האמנות שפורסמה במגזין ״סטודיו״ ללא ידיעת העורכים. העבודה לוותה בעבודת דואר שנשלחה לכמאתיים שחקנים בשדה האמנות.
את המחקר הובילו שאלות הנוגעות למהות המנגנונים הקשורים ליצירה, להצגתה ולשיווקה. במהלכו יצרתי עבודות הנוגעות לשאלות ולתובנות שלי ואף פרסמתי מניפסט. לאט לאט התגבש גוף עבודות, שהבשיל לתערוכה מקיפה שהצגתי בחלל העליון של "בית האמנים" בתל אביב בשנת 2008.
התערוכה כללה ציור, תצלומים, אינסטליישן, עמדת מידע וסדרת ראיונות וידיאו עם כעשרים דמויות מפתח מעולם האמנות. חלקים מהמחקר והעבודות הצגתי בהרצאה בכנס ״צילום ואספנות״ במוזיאון תל אביב בשנת 2007. בהרצאה התייחסתי אף לנושאים שנויים במחלוקת במוזיאון תל אביב עצמו. ההרצאה עוררה הדים ותועדה בווידאו, שהוצג בעמדת המידע בתערוכה. במרכז התערוכה הקמתי חנות ממותגת בצורת פירמידה בה ניתן היה לרכוש הדפסים של עבודות שהוצגו בתערוכה, במהדורות של מאתיים עותקים ממוספרים וחתומים, כוסות פלסטיק במהדורות של עשרה עותקים עליהן חרוטים משפטים שליקטתי בפתיחות תערוכות, שוקולדים ממותגים בשמות גלריות מובילות, ודיסק און קי ממותג עם הבטחה ע״ג התווית להפניית הרווחים ממכירתו ליצירת חוזים מומלצים בין אמנים לגלריות ומוזיאונים.
התכנים שעלו מהתערוכה הציבו מראה ששיקפה תמונה די קודרת של שדה האמנות הישראלי; שדה שלהבנתי היה מנותק מהצרכים של עצמו, קהילה מבוזרת ללא ראייה מערכתית שתצליח לשלב אינטרסים וכוחות לטובת התחום כולו. מגוון התגובות היה נרחב מאוד. אוצרים ואמנים הגיעו עם הסטודנטים שלהם והעלו את השאלה אם זו בכלל תערוכת אמנות. ממנהלי מוזיאונים ואספנים שמעתי שאני לא מבין כלום ושאני בריון חסר דעת. לצידם היו אמנים ואוצרים שהתחברו לתערוכה וסיפרו כי "טלטלה" אותם.
בעקבות התערוכה, שכללה בין היתר עבודות אקטיביסטיות, התגלגלתי באותה שנה לתפקיד יו״ר איגוד האמנים הפלסטיים בישראל בו כיהנתי במשך ארבע שנים. גם בתפקיד זה, יחד עם חברי הוועד המנהל, המשימה העיקרית היתה לשקף לאמנים שמצבם עגום יותר מכפי שנדמה להם, ושבכוחות משותפים ניתן לחתור לשינוי.
באחת העבודות הצגתי טבלאות אקסל של כל ההוצאות וההכנסות הקשורות לתערוכה. מסך דמוי פלזמה, בגודל מטר על שני מטר, הציג את הפן הכלכלי של עבודתי. בהשראת אבי ז״ל תיעדתי כל הוצאה, קטנה כגדולה, וערכתי תרשומת של שעות העבודה שנדרשו ליצירת העבודות והצגתן. עלויות ישירות ועקיפות חושבו והושתו על כל עבודה, כך שהנתונים מציגים את העלויות האמיתיות של כל עבודה. לא מכבר, עשור לאחר הצגתה, ושנתיים לאחר מות אבי (לו הקדשתי את העבודה בזמן הצגתה) שוחחתי עם אמי אודות התערוכה, בה הוריי מעולם לא ביקרו. ״התערוכה הייתה כישלון גמור״, היא אמרה. כששאלתי מדוע, היא ענתה מגרונו של אבי ואמרה: "הוצאת המון כסף שלעולם לא תראה בחזרה".
מרואיינים בוידיאו (לפי סדר א״ב):
ג'ודית אפלטון, מוטי בודק, ניבה בן זינו, יאיר גרבוז, אסתי דינור, חיים דעואל לוסקי, אבירם ולדמן, טל טרי, דפנה נאור, אבי סבג, עידית עמיחי, יונה פישר, נעה צדקה, בן צור, ליליאנה קדישבסקי, דורון רבינא, מיכל רובנר, צקי רוזנפלד, דיאגו רוטמן.
