צילום מגיזיני ותיאטרון

לפי החוזה הבלתי כתוב, המרואיין, שקיבל חשיפה ציבורית בלתי נתפשת, סיפק בתמורה חשיפה אישית בלעדית, צהובה או לפחות צהבהבה. תפקידו של הצלם היה לספק פורטרט של המרואיין, כזה שימשוך את העין לכתבה, באמצעות התבוננות או פרשנות ייחודית משלו. יעד הצילום הראשון שלי, מעצב השיער שוקי זיקרי, היה אז מגא-מותג, עם מספר סניפים לרשת המספרות שלו, ליין מוצרים משלו והרבה מאוד באז תקשורתי. בהמשך צילמתי למוסף סוף השבוע של העיתון ״חדשות״ ואת שירות המילואים עשיתי בסטודיו שלי בצילומים עבור העיתון הצבאי ״במחנה״.

לצילום התיאטרון התוודעתי בגיל צעיר כאסיסטנט בסטודיו "מולה-הרמתי" ובהמשך כאסיסטנט בכיר של ישראל הרמתי. לימים, מורל דרפלר האהוב ז״ל, שהיה צלם הבית של תיאטרון חיפה, סיפר לי כי הוא עומד לעזוב לכמה שנים את ישראל, והציע לי להחליפו בתפקיד. כך מצאתי עצמי מצלם במשך כמה שנים את כל ההפקות של תיאטרון חיפה. צילום תיאטרון באמצעות סרט צילום היה מאתגר למדי מבחינה מקצועית. העלויות הכרוכות בכל פריים אילצו אותי, לשמחתי, להכיר היטב את המחזות והסצינות, לדייק את ההתבוננות, וכך לצמצם את מספר הקליקים לרגעים המשמעותיים בלבד.